אחד הביטויים הנפוצים ביותר בכלכלה העולמית בכלל והישראלית בפרט, החל משנות התשעים ובוודאי מסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, בעקבות המשבר הכלכלי הגדול שפקד את העולם, הוא המונח מינוף.
אנחנו קוראים ושומעים עליו בכל מקום, נתקלים בו כמעט בכל דיווח על איש עסקים או חברה, ולא פעם כאשר גורם מסוים קורס כלכלית, אז ההסבר הוא "מינוף יתר". לפני שנסביר מה זה מינוף, חשוב להבין, הכלכלה העולמית לא מסוגלת להתקיים בצורתה הנוכחית מבלי שיהיו מינופים. השאלה היא, עד כמה, באיזו מידה, ומה הביטחונות שמציעים אל מול מינוף זה. הרי אם אפשר לעמוד בתנאים שלהן, אזי שאין סיבה שזה לא יתקיים. הבעיה היא, שהרבה פעמים זה לא אפשרי.
מינוף הוא למעשה רמת הסיכון שהגורם העסקי לקח כאשר הוא החליט לבצע השקעה, על פי כמות וסוג ההלוואות שהוא לקח לשם כך. כלומר, נניח ואנחנו מחליטים להשקיע בחברה מסוימת, על מנת שנוכל לעשות זאת, אז ניקח הלוואות מסוימת, מאחר ולא נוכל בהכרח לבצע את ההשקעה מהכסף שלנו. השאלה היא, מה רמת הסיכון שאנחנו לוקחים עצמנו, ביחס שבין הלוואות להון העצמי או הנכסים שיש לנו.
מתי זה טוב, מתי זה רע ואיך זה משפיע עלינו?
כשאנחנו לוקחים הלוואה ויש לנו אפשרות להחזיר אותה, באופן מיידי אם נצטרך, למשל על ידי מימוש נכס נדל"ן מסוים, אז המינוף שלנו לא בעייתי. הבעיה מתחילה, אם אין לנו מספיק הון או נכסים לעמוד בהתחייבויות שלנו. אנחנו לוקחים הימור שעלול לפגוע בנו וכן בגורם המלווה.
ההשפעה של מינופים על כלל החברה, הציבור, באה לידי ביטוי אם לגורם הלווה אין אפשרות להחזיר את ההלוואות ואז הוא פושט רגל או צריך לבצע תספורות, כי אין לו יכולות להחזיר חובות.
